תמונות נוף

לפני 10 ימים חזרתי מטיול של שבועיים באיסלנד (+ עוד כמה ימים אצל הדודה בגרמניה). היה מדהים. פשוט מדהים. צילמתי המון המון תמונות (אותן ניתן לראות פה) אבל אני רוצה להתעכב כרגע על תמונה מסוימת.

את התמונה צילמנו בצד הדרך בפיורדים המערביים של איסלנד. בפינה הצפון מערבית נמצא אותו חצי אי, שמחובר ליתר האי ברצועת אדמה שרוחבה 8 ק“מ בלבד (!) ואין כביש אספלט רציף אחד שמחבר אותו למדינה. זוהי פינה נשכחת באיסלנד. יופיים המרהיב של הפיורדים המערביים נובע מהיותם מחורצים מאוד (עד כדי כך שחלק קטן זה מכיל בערך 50% משטחי החוף של האי כולו).

בעודנו נוסעים על כביש אפר מסתלסל במעלה אחד הפיורדים נגלה לפנינו נוף עוצר נשימה. בשלב הזה של הטיול, אחרי יותר משבוע באי ואינספור מפלים, פיורדים וקשתות בענן, הנוף היה צריך להיות באמת מפתיע כדי שנטרח לעצור את האוטו, לבהות קצת ולצלם תמונה. לרוע מזלנו, אותו יום היה בערך היום היחיד בטיול כולו, שבו ירד גשם כל הזמן והייתה רוח חזקה וקרה. בכל זאת, הנוף היה עוצר נשימה.

הצילום לא מעביר את כל זה בכלל, הוא משטיח את הנוף, מעלים גוונים ומתעלם כמובן מהרעש, הריח ומצב הרוח שלנו. זה כניראה עוד צילום נוף שלא אומר כלום לאף אחד שלא היה שם, ומיום ליום גם אנחנו שוכחים את מה שהרגשנו בזמן שהיינו חלק מאותו נוף.

אבל משהו מעניין אחר קרה עם הצילום הזה. לפני מספר ימים, באיזה רגע של התמוגגות על הטיול שהיה, אודי קרא את הערך על הפיורדים המערביים בוויקיפדיה (פה). 10 תמונות מצורפות לערך הזה, אנשים שונים צילמו אותן במקומות שונים באותו חצי אי. אחת התמונות, להפתעתו של אודי, זהה כמעט לחלוטין לתמונה שלנו. כמובן, שאם חושבים על זה רגע, מידת המקריות פה אינה בשמיים, בגלל ש: זה רק הגיוני, שאותו נוף יפה ואותו אלמנט של הפתעה של הנוף, שנגלה לפתע אחרי התעקלות הכביש, הניעו גם מישהו אחר לצלם שם תמונה; כל מה שמצולם הוא סטטי והמשתנה היחיד הינו מזג האוויר (שזה גם ההבדל המהותי בין שתי התמונות), ככה שהאובייקט המצולם לא “בורח” לשום מקום; ישנם אמנם עשרות פיורדים ואינסוף נופים באותו חצי אי, אך לרבים מהם אין דרכי גישה נוחות ולא עובר עליהם כביש. עם זאת, יש לזכור, שלא עצרנו בנקודת תצפית כלשהי, אלא באמצע הכביש, שבאמת ישנם עוד אינסוף נופים כאלה ושמרבית המטיילים באיסלנד כלל לא מגיעים לחלק הזה של האי. מתוך 10 תמונות מופיעה דווקא תמונה הזהה לתמונה שלנו.

העניין פה הוא כלל לא גודל המקריות אלא התחושה המרירה של אשליה מתנפצת. הטיול שהיה רק שלי, החוויות שהיו רק שלי, הנוף שהיה רק שלי, הפכו בין רגע לבנאליות בהתגלמותה. התמונה שצילמתי היא כ“כ בנאלית שהיא מופיעה תחת הערך הוויקיפדי שלה עצמה. לא רק אני ואודי היינו שם באותו רגע, אלא גם ברד וובר, שצילם את התמונה השנייה (טוב, נכון, פיזית הוא היה שם ביוני 2008) ובטח עוד אינספור תיירים עם יכולות צילום בינוניות. אם היה בתמונה שצילמתי אמירה וויזואלית ייחודית כלשהי, אולי אז היה לה ערך גבוה יותר. אבל אין, כי כניראה שבאמת לא היה שום דבר ייחודי בחווייה שלי באותו המקום, שום דבר שיצדיק יצירת דימוי ייחודי. בלי לחשוב על זה כניראה כבר ידעתי שזה לא רגע נורא מיוחד וחד פעמי, אלא רגע בנאלי כמעט כמו התור בסופרמרקט השכונתי.

כשהיינו שם אודי אמר לי משהו נורא נכון: הוא בכלל לא רוצה לנסות לכתוב שם (מוזיקה) או לייצר משהו כי ההתפעמות שלו וההשתהות שלו אל מול “השלמות” הזאת יכולה להוליד רק קיטש, יצירה רדודה ומלאה בחשיבות עצמית.

עכשיו אני מבין שכמעט כל אחת מתמונות הנוף שצילמתי היא בערך ברמה הזאת ואני נזכר שפעם אמרתי לעצמי שלא אצלם תמונות כאלה כי בסוף זה משעמם אפילו את מי שהיה שם.

א-אני צילמתי ב-ברד וובר צילם

Advertisement