Feeds:
Posts
Comments

Archive for the ‘דג'אני’ Category

היו ימים שמתחם בית חולים דג’אני היה יפה. בין עצי תפוזים רעננים וצעירים נבנה בית החולים עצמו בסגנון הבאוהאוס. בניין לבן, מורכב מצורות טהורות שנפגשות ויוצרות את החללים. הרופא שיזם את בניית בית החולים ניסה לשוות לו מראה אוניברסאלי ומעודכן, ולכן אימץ אדריכל יהודי שלמד באירופה בתחילת שנות השלושים – השנים הזוהרות של סגנון הבאוהאוס. בסביבה תרפויטית, מתחם בית החולים הפרטי, היה שילוב של אקזוטיקה מזרח-תיכונית עם בורגנות אירופאית.

מבניין בית החולים יצא שביל צר, שמצידיו שורות של עצים, שהוביל עד לוילה של הרופא של בית החולים הפרטי.

dr-fuad-dajani-photod791d799d7aa-d797d795d79cd799d79d-d793d792d790d7a0d799-d7a6d794d79cd795d79f-11

אלמנתו של פואד איסמעיל דג’אני ושני ילדיה גורשו מהמתחם ב-48′. גם היום, 60 שנה מאז עזבה סלמה, ביתו של דג’אני את ביתה, היא יושבת בסלונה המפואר שבלונדון, ומזילה דימעה על בית שנגזל ממנה.

ב-48′ המתחם עבר לידי אפוטרופוס “נכסי נפקדים” לזמן קצר, ואז לידי משרד הבריאות . ב-1949 משרד הבריאות החליט להקים בית חולים יהודי, על בנייניו וחצרותיו של מתחם בית חולים דג’אני. דג’אני הפך ל”צהלון”. ב-1980 בית חולים ליולדות ולילדים “צהלון” עבר לבית חולים וולפסון בחולון, והמתחם עבר לניהול עמותת “קשת” לקשיש.

היום יש במתחם כמה בניינים חדשים ואת הבניינים המקוריים. המתחם מתפקד כבית אבות גיריאטרי, מרכז לאישפוז גיריאטרי, מרכז יום לקשיש ומרפאה.

האדריכלות החלוצית של אדריכל רפופורט שבנה את בית החולים ב-33′, הומרה עם השנים לאדריכלות בלה ומסריחה של מבני ציבור ישראליים. המבנה הנוכחי שמר על צורתו הכללית, אבל כאילו נדבק בנגיף של ארכיטקטורה ישראלית ממסדית, של מציאות חרדית שדורשת מהאדריכלות שלה להיות “בטוחה”. הבניין היום מוסתר מאחורי חומה גבוה שמפרידה אותו משדרות ירושלים. הבירוקרטיה הישראלית בוחרת להציג את בניין בית החולים כעוד מבנה ציבורי רגיל, ובוחרת להחביא את הקשישים קשי היום שבאים לשם מאחורי חומה גבוהה על-מנת לחסוך מהם את האינטראקציה הקשה עם רחובות יפו.

הבניין של מרכז יום לקשיש בודד. הבניין היום מבוגר וכלוא בתוך המלונכוליה של הזמן. מבטו מוסט אחורה לעבר טראומה נוראית שטויחה בטיח צהבהב. להחזיר את הבניין לצורתו המקורית, עם הקומפוזיציה המושלמת שלו ושני הגוונים בחזית, היא התמודדות כנה יותר ואמיצה יותר לעבר אפל של ההיסטוריה של יפו והמפגש של יפו עם כיבוש.


הצעה לבנייה במתחם בית החולים – מרכז לריפוי בעיסוק (סטודיו לשימור, בית-ספר לאדריכלות, אוניברסיטת תל-אביב, איתן מן, ליאור עוז ועודד נרקיס):

דבר ראשון – צריך לחשוף מחדש את החזית היפה של הבניין (זו עם המדרגות ושלוש הקשתות), על-יד הורדת החומה שמפרידה בין הבניין לשדרה. (חייב ללכת עכשיו, המשך בקרוב)

Advertisements

Read Full Post »

שימור של מבני אחוזת דג’אני ביפו מבקש להחיות התרבות המקומית ולהציב אנדרטה חשאית לזכרם של פליטי 48′. בין הקירות המתקלפים של הבניינים במתחם “צהלון”, בשדרות ירושלים ביפו, חיו פלסטינים עשירים ומשכילים בשגשוג 800 שנה עד לנכבה.


ד”ר פואד איסמעיל דג’אני, הרופא שחי בוילה שנמצאת עד היום במתחם וזה שבנה את בית החולים, טיפל בבני משפחת המלוכה הבריטית, בתקופת המנדט הבריטי בישראל, ואלה בתמורה דאגו שיקבל רישיון למוסד הרפואי. בבית חולים דג’אני היו חמישים מיטות והוא כלל מחלקת יולדות, מחלקת עיניים ומחלקת כירורגיה.

מבנה בית החולים והוילה לידו בנויים בסגנון הבינלאומי, על-ידי אדריכל יצחק רפפורט שייבא את הסגנון החדש והבועט היישר לחצרו של הרופא. הסגנון הבינלאומי שהיה אז הבטחה אוטופיסטית לחיים חדשים תחת הקירות המגוננים של הקדמה האירופאית נראה לפואד דג’אני הולם לצורך גילום הערכים ההומניסטיים של בית חולים הראשון ביפו. רפפורט שהיה ידוע ששלט בשפות רבות, ידע גם ערבית וככל הנראה השתלב טוב באוכלוסיה של תל-אביב-יפו בשלהי שנות ה-30.

בערך על יצחק רפופורט בויקיפדיה כתוב -.

” …למרות מאורעות 1936 המשיך רפופורט לעסוק בתכנון ופיקוח על ביצוע עבודות גם ביפו הערבית. אלה כללו, בין היתר, את חווילתו של ידידו ואחד ממנהיגי “הכנופיות הערביותביפו, מוחמד אחמד עבדול רחים. אחת לכמה ימים, היה עושה דרכו במכוניתו עד פאתי שכונת מנשיה הערבית, שהייתה בתווך שבין יפו לתל אביב. שם עטה על עצמו גלבייה, כאפייה ועקל. מחופש לערבי חצה את הקווים מצפון לדרום, מקום בו המתין לו עבדול רחים. רפופורט, שדיבר ערבית רהוטה, הוצג בפני ידידיו של המארח כקרוב משפחה המתגורר בכווית, אשר הגיע לביקור. לעתים קרובות נכח בתכנון מבצעים נגד היהודים על ידי מפקדי הכנופיות שהיו מתכנסים בבית. לאחר שרפופורט חצה את הקווים צפונה באותה דרך הוא מיהר לדווח למפקדת ההגנה על המזימות כדי למנוע פגיעה ביישוב היהודי. עם זאת הקפיד שעבדול רחים לא ייפגע וכי ייעשה שימוש הגנתי בלבד במודיעין שאסף. בשנת 1948, סיפר עבדול רחים לרפופורט על כוונתו לעזוב את הארץ, במענה לפניית מדינות ערב אשר פלשו לארץ ישראל ובקשו מהערבים לפנות את השטח כדי להקל על כיבושו. למרות שהיו לו בני משפחה שבחרו להישאר ביפו, השאיר עבדול רחים ייפוי כוח בלתי חוזר על כל רכושו בארץ ישראל דווקא בידי רפופורט ובקשו לנסות ולממש אותו עבורו בתום המלחמה. עם קום מדינת ישראל שחרר רפופורט את הרכוש מידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים באמצעות המסמך ומכר אותו לגורמים שונים, לרבות ממשלת צרפת, אשר רכשה את בית מגוריו של עבדול רחים והפכה אותו למעון הרשמי של שגרירה בישראל. את כל הכסף העביר לידי עבדול רחים שהשתקע בנפולי שבאיטליה...”

דר דג’אני נקבר בפינה הדרומית בגינת בית החולים. הוילה שלו עומדת עד היום במגרש. סלמה דג’אני, אם המשפחה מספרת בראיון איתה בסרט תיעודי שנעשה בשנות ה-90, שתושבי יפו ברחו מבתיהם בעקבות מלחמה שעשתה את דרכה לרחובות ולבתים. הקריאה לעזוב את ביתם הושמעה ברדיו בתחנות המקומיות, וכללה הבטחה שתוך 14 ימים לכל היותר, כולם יוכלו לחזור לבתיהם. וכך לא היה- היום בני המשפחה מפוזרים בלונדון, קהיר ונסיכויות-ערב.

ב-1948, כמו שטחים נרחבים של יפו, הוכרז המתחם של בית חולים דג’אני כ”נכסי נפקדים” והועבר לידי המדינה. פקיד בכיר במשרד הבריאות החדש של מדינת ישראל החליט שהמקום ראוי להמשיך ולתפקד כבית חולים- ליולדות.

אני בקשר עם אחד מהנכדים של פואד איסמעיל דג’אני- בחור ששמו פואד איסמעיל דג’אני, בן 30, גר בדובאי ועובד בבנק בינלאומי. אחרי שנהיינו חברים בפייסבוק וגלשנו בתמונות אחד של השני (בתמונות רואים אותו רוקד מחובק עם עוד כחמישה גברים במועדון ריקודים איפשהו בעולם).  שהוא הבין שיש לי עניין בזכרון המשפחה שגורשה והופקע רכושה, הוא אוצה לבוא לביקור בארץ באפריל.

הוא גם בטח ירצה לראות את המחקר והעבודה על בית החולים של סבא שלו. המבנה בנתיים עובר הסבה למרכז לריפוי בעיסוק.

Read Full Post »