Feeds:
Posts
Comments

Archive for the ‘leftovers’ Category

הערפד העברי הראשון

ביום חמישי שעבר הייתי עם כיתת הטיפוגרפיה שלי בבית הקברות טרומפלדור בת”א. מטרת הסיור הייתה תיעוד והתרשמות מהשימוש המעניין, היצירתי והייחודי שנעשה בטיפוגרפיה על אותם קברים “עתיקים” (כמובן שגילם הינו מופלג רק בסטנדרטים תל אביביים). לבית הקברות הזה מספר תכונות נוספות שהופכות אותו למקום כה מעניין: המיקום שלו – מרכז ת”א, הצפיפות הנוראית והאנדרלמוסיה המוחלטת ששולטת בו והסלבס שקבורים בו (מדיזינגוף דרך איכילוב ועד גוטמן ושושנה דמארי. בסיור צילמתי קברים רבים אך מאוחר יותר באותו היום שכחתי את מצלמתי האהובה באוטובוס.

יחד עם המצלמה איבדתי את כל התמונות, ולכן שלשום מצאתי את עצמי שוב בבית הקברות, הפעם לבדי. השעה הייתה שעת צהריים ומזג האוויר היה אופטימלי. טיילתי בבית הקברות וצילמתי תמונות חדשות במצלמה שהשאלתי מאבא שלי. חזרתי לאזורים בהם זכרתי שהיו קברים מעניינים במיוחד ואחר כך הלכתי לאזורים אליהם לא הגעתי בפעם הקודמת. באחת השורות הצפופות יותר, בין עשרות קברים, נגלה לפני קבר מוזר, קברם של ארפד וקורנליה גוט.

arpad-grave

הקבר הינו מינימליסטי בעיצובו: מצבה מלבנית, שעומדת על בסיס מלבני, שעומד בקצה הקבר שגם הוא מלבני. אלא שכבר בעיצוב הזה ישנו פרט מיסתורי: הקבר עצמו אינו מכוסה בשכבת אבן (שיש או בטון) כשאר הקברים, אלא רק ממוסגר על ידי האבן. אינני זוכר אף קבר אחר בבית הקברות הזה שממסגר אדמה חשופה. מתוך האדמה צומח צמח קטן, יחיד ומוזר. כשמתחילים לבחון את המצבה העניינים נהיים קריפיים עוד יותר. ראשית, שמות המנוחים, ארפד וקורנליה גוט – מישהו אמר משפחת אדמס? שנית, הפונט בו כתובים השמות, פונט שנראה כמו שילוב ביזארי בין עברית של אמצע המאה לבין אותיות לועזיות גותיות.

כל הסימנים מצביעים על דבר אחד: הגעתי לקברו של הערפד העברי הראשון, ביתו של זקן הערפדים התל אביבים. הקבר החשוף מאפשר לארפד ולקורנליה, מלכת הערפדים של גוש דן, לצאת כל לילה ולתור אחר היפסטר צעיר ונלהב או אימו עצוב ונרגן. מעניין מי מהם טעים יותר. אני הייתי הולך על ההיפסטר, באימואים יש משהו מלוכלך.

באופן טיפוסי לעברית הבלתי מגובשת של תחילת-אמצע המאה שעברה, מילים רבות עדיין לא מצאו את דקדוקן הנכון. כך למשל, ה”ארפד” הינו כמובן “ערפד” ו”גוט” הינו “גות'” (ולא “טוב” בגרמנית, כפי שחושבים רבים).

הייתי שמח לשאול את בני הזוג, האם דם יהודי טעים יותר מדם גויים? כיצד היו מגדירים את הפער בטעם בין דמם של אשכנזים לדמם של מזרחים? האם יש הבדל בין טעמו של דם הפליט הסודני לבין זה של הפליט מאריתריאה?

האם הם מתגעגעים לשטעטל, לימים בהם היו זוג צעיר ואנושי?

קריאה נוספת:
הערך בוויקיפדיה על סיפורו של ש"י עגנון "האדונית והרוכל"
כתבתה של ליאת אלקיים מעיתון הארץ על טרנד הערפדים הנוכחי

791px-grosse_vampirfledermaus-drawingjpgועוד לא דיברנו על כל העטלפים ברוטשילד – כמה מהם הם סתם עטלפים תמימים?

.


Read Full Post »

japanese_toilet“Every time I am shown to an old, dimly lit, and, I would add, impeccably clean toilet in Nara or Kyoto Temple, I am impressed with the singular virtues of Japanese Architecture. The parlor may has its charm, but the Japanese toilet truly is a place of spiritual repose. It always stands apart from the main building, at the end of a corridor, in a grove fragrant with leaves and moss. No word can describe that sensation as one sits in the dim light, basking in the faint glow reflected from the shoji, lost in meditaion or gazing out at the garden.

As I said before there are certain prerequisites: a degree of dimness, absolute cleanliness, and quiet so complete one can hear the hum of a mosquito. I love to listen from such a toilet to the sound of softly fallen rain, especially if it is a toilet from the Kanto region, with its long narrow windows at floor level; there one can listen with such a sense of intimacy to rain drops falling from the eaves and the trees, seeping into the earth as they wash over the base of a stone lantern and freshen the moss about the stepping stones. And the toilet is the perfect place to listen to the chirping of insects or the song of the birds, to view the moon, or to enjoy any of that poignant moments that mark the change of the seasons. Here, I suspect is where Haiku over the ages have come by a great many of their ideas. Indeed one could with some justice claim that of all the elements of Japanese architecture, the toilet is the most aesthetic. Our forebears, making poetry of everything in their lives, transformed what by rights should be the most unsanitary room in the house into a place of unsurpassed elegance, replete with fond associations with the beauties of nature. Compared to Westerners, who regard the toilet as utterly unclean and avoid even the mention of it in polite conversation, we are far more sensible and certainly in better taste. The Japanese toilet is, I must admit, a bit inconvenient to get to in the middle of the night, set apart from the main building as it is; and in winter there is always a danger that one might catch a cold. Saito Ryoku has said, “elegance is frigid”. Better that the place be as chilly as the out-of-doors; the steamy heat of Western-style toilet in an hotel is most unpleasant.

Anyone with taste for traditional architecture must agree that the Japanese toilet is perfection.” (Jun’ichiro Tanizaki ,In Praise of Shadows, School of Architecture UCLA)

Read Full Post »


חבר: “אנחנו פרצנו דרך הקיר…נכנסנו בשורה והושבנו את המשפחה בפינה מרוכזת. התחלנו להוציא את הבגדים מן הארונות. הערמנו את תכולת הבית במרכז הסלון. עם הקנה של הנשק ‘דקרנו’ את השמיכות אבל לא מצאנו שום דבר. הבית היה נקי. לפני שעזבנו את החורבה הלכתי לחרבן. נכנסתי וסגרתי את הדלת מאחוריי, הורדתי את מושב האסלה וחירבנתי. היום אני חושב שאולי זה הציל אותי”.

את זה סיפר לי חבר, את זה הוא זוכר. את תא השירותים. את המסדרון שמוביל מחלל הסלון לאסלה, את הסרת הנשק והישיבה.

toilet2

על זה הוא תוהה, איך ניתן לפרש את הפער ההתנהגותי הזה בין ה”פעולה הצבאית” ל”בין הפעולה האנושית”?

ביצוע התפקיד המיועד לחייל ואז ההפוגה שלו לצורך התפנות בבית השימוש הן שתי פעולות שביניהן תהום, הראשונה מפרקת את הבית מ”ביתיותו”, הופכת אותו לשדה קרב ממשי שבו כל המסמנים של “בית” מתפרקים בחטף, אין יותר מיטה וארון, מטבח וסלון, אלא מרחב אחד שמנושל מהיותו מרחב פרטי ומוגדר מחדש כ”שטח צבאי”.

לאחריו החבר מסיים את פעולתו המוגדרת וכמו ביציאה מבית קולנוע בסיומו של סרט אפי , אולי כמחווה פיוטית לסצנת השירותים שמופיעה ב”שיחה” של קופולה או פתק הנייר שמושלך לאסלה וצף שוב בפסיכו של היצ’קוק, הולך לעשות את צרכיו טרם יוצא מן הבניין. הורדת המים בשירותים היא במובן זה החזרתו של האביזר הביתי לתפקודו המקורי והמוכר ואולי ההכרה המחודשת שלו בהיותו נמצא במרחב שמגדיר כללי התנהגות קונוונציונאליים דרך מניפסטאציה של השבת הפרטי.

אפשר לראות את התהום הזו שבין הסלון לשירותים, לאו דווקא כדרך נוספת לסימון טריטוריה, אלא כמפגש בין המכאניקה של הפעולה הצבאית, הבנאליה שלה, הרוטינה החוזרת של הפלישה לבתים, עם הרגע הקטן של ההפוגה, הרגע הטרגי שבו ישנה איזו חרטה מוצנעת בתצורה של גוש צואה.

המפגש בין פעולה כזו לבין התניה תרבותית ככגון זו של הורדת האסלה היא, כדבריו חברי, המצב בכיעורו.

לאקאן טוען שאחת התכונות המבחינות בין האדם ובין החיות היא שאצל בני האדם ההיפטרות מן הצואה הופכת לבעיה: לא מפני שיש לה ריח רע, אלא מפני שהיא באה מן המקום הכמוס ביותר שלנו. אנו מתביישים בצואה מפני שבה אנו חושפים/מחצינים את האינטימיות הכמוסה ביותר שלנו. לחיות אין בעיה עם הצואה משום שאין להם “פנימיות” כמו לבני-אדם.

החרא המוחצן הזה הוא המקבילה המדויקת של המפלצת הזרה המשתכנת בגוף האנושי, חודרת לתוכו ושולטת בו מבפנים, זו אשר ברגע השיא בסרט אימה פורצת במישרין דרך הגוף.

ההפטרות מן “הפנימיות” היא מהותית בתוך אותה זירת הפשע של המהלך הצבאי הזה. בנקודה זאת היא מקדימה את הבנת הנעשה שמלווה לאותה פעולה צבאית של פשיטה על בית ומהווה משוואה מורכבת יותר, אירונית יותר מזו של “יורים ובוכים”.

כאן תא השירותים נעשה למן תא וידוי, הוא פרטי ומהותו הוא “הסרת עול” מפנימיותו של החייל.

שלא כמו תא הוידוי (מצד שני אולי בדיוק כמותו) שובו של המודחק קרוב והוא יציף את אותה “אסלה” שבאמצעותה הוא נפתר מהפרשותיו ומוריד אותם למקום חבוי. בדבריו חבויה גם הידיעה שממנה יתפרצו כל אותן “חוויות מודחקות”.

אותה אסלה בבית הפלשתיני היא לפיכך כל האסלות כולן, של קופולה והיצ’קוק כמו גם של הבית שלנו. היא חור ניקוז קטן שדרכו נותנים את ה”מתנה” הקטנה שגולשת לה אל הריק. היא כלי יומיומי לריקון, להתפטרות ממטען עודף ויותר מכל לכינון מחודש של סובייקטיביות.

החדירה דרך הגוף שמופיעה בסרטי אימה שונים אינה רואה בגוף גבול, היא פורצת את אותו גבול ויוצאת ממרכזו. פורצת דרך הקיר, כדבריו של אותו חבר.

בנוסע השמיני של רידלי סקוט יוצאת המפלצת מבטן האדם, היא אינה משתמשת ב”חור היציאה” הניתן. למרות זאת היא בפרוש מעלה אסוציאציות אנאליות.

החדירה לבית איננה מתבצעת דווקא דרך אותן כניסות/יציאות כמו הדלת או החלון אלא דרך הקיר עצמו. החור החדש שנפער בבית, שלצורך עניינו מתפקד כגוף סינגולארי, הוא תחילתו של הטקס שמסתיים בהטלת הצואה. הנרטיב שנבנה מכניסת הכוחות דרך הקיר עד להטלת הצואה בשירותים בונה מהלך אירוני שאנסה להגדירו כמפלצתיות שיש להחזיר אותה לאנושיות. אני מכנה את הכניסה לבית “מפלצתית” לא כדי לנקוט עמדה אידיאולוגית ברורה ביחס למעשי החיילים שם, אלא כדי לנסות להגדיר את פריצת הגבול של הבית, ההגדרה המחודשת שלו, כפעולה שמהדהדת למוטיבים ז’אנריים של אימה, לשובו של המודחק בהופעה סנסציונית.

על פי חברי, אותה מפלצתיות היא לא המפלצתיות המשתוללת וחסרת הרסן כמו זו של הנוסע השמיני אלא מפלצתיות מכאנית, מבוקרת ומדויקת שעובדת על עקרון אסתטי של ניקיון: אותה חציצה בין המפלצתיות והאנושיות שעליה מדבר חברי היא בין המכאניות העיוורת של משימתו כחייל והשהיית הסובייקטיביות שלו לכדי מכונה שמתפקדת ביעילות, לבין אותו רגע אינטימי בשירותים שמשיב לו את חזקת הסובייקט. באותה חציצה הוא מתאר את ה”טראומה” שלו מהשירות הצבאי. במובן זה הוא מתאר כפילות שאופיינית ל”אימה” ומייצרת את הטראומה שנחוצה לה.

החציצה הזו בפירוש איננה קוטבית, היא מותירה את האימפקט שלה באזורי החפיפה: הקיום של סובייקט בקונטקסט שבו נדרש ממנו ביטולו במערכת מיליטנטית, ו/או הכניסה למרחב שבו ניתנת לו הסובייקטיביות בחזרה- מרחב השירותים. החפיפות האלו הן האירועים הטראומתיים.

על פי חוקי הז’אנר כל מה שהטמין אותו חבר באותה אסלה חייב לצוף, להשפריץ לכל עבר.

את החציצה הזו ניתן לסמן כ”קאט” רדיקאלי אחד. חיתוך בסרט, חיתוך בגוף, חיתוך במחשבה, וחיתוך בקיר הבית.

מפקד חכם היה אומר שחייל רשלן הוא חייל שלא מסוגל לעכל את אותו חיתוך, חייל שתוהה על מה שנמצא במרכזו של החיתוך.

” אני פשוט מכיר ביתרון העצום של הרשלנות.

הרשלנות כבר הצילה את חייהם של אלפי אנשים.

במלחמה מספיקה סטייה קטנה ביותר מן הפקודה

כדי שאדם יציל את נפשו.”

(שיחות עם פליטים, ברכט)

Read Full Post »

some relics

שיירי הפרויקט הראשון שעשיתי בסטודיו א’-4

Read Full Post »

חתונה של תמר ודניאל

חתונה של תמר ודניאל

Read Full Post »

שימור של מבני אחוזת דג’אני ביפו מבקש להחיות התרבות המקומית ולהציב אנדרטה חשאית לזכרם של פליטי 48′. בין הקירות המתקלפים של הבניינים במתחם “צהלון”, בשדרות ירושלים ביפו, חיו פלסטינים עשירים ומשכילים בשגשוג 800 שנה עד לנכבה.


ד”ר פואד איסמעיל דג’אני, הרופא שחי בוילה שנמצאת עד היום במתחם וזה שבנה את בית החולים, טיפל בבני משפחת המלוכה הבריטית, בתקופת המנדט הבריטי בישראל, ואלה בתמורה דאגו שיקבל רישיון למוסד הרפואי. בבית חולים דג’אני היו חמישים מיטות והוא כלל מחלקת יולדות, מחלקת עיניים ומחלקת כירורגיה.

מבנה בית החולים והוילה לידו בנויים בסגנון הבינלאומי, על-ידי אדריכל יצחק רפפורט שייבא את הסגנון החדש והבועט היישר לחצרו של הרופא. הסגנון הבינלאומי שהיה אז הבטחה אוטופיסטית לחיים חדשים תחת הקירות המגוננים של הקדמה האירופאית נראה לפואד דג’אני הולם לצורך גילום הערכים ההומניסטיים של בית חולים הראשון ביפו. רפפורט שהיה ידוע ששלט בשפות רבות, ידע גם ערבית וככל הנראה השתלב טוב באוכלוסיה של תל-אביב-יפו בשלהי שנות ה-30.

בערך על יצחק רפופורט בויקיפדיה כתוב -.

” …למרות מאורעות 1936 המשיך רפופורט לעסוק בתכנון ופיקוח על ביצוע עבודות גם ביפו הערבית. אלה כללו, בין היתר, את חווילתו של ידידו ואחד ממנהיגי “הכנופיות הערביותביפו, מוחמד אחמד עבדול רחים. אחת לכמה ימים, היה עושה דרכו במכוניתו עד פאתי שכונת מנשיה הערבית, שהייתה בתווך שבין יפו לתל אביב. שם עטה על עצמו גלבייה, כאפייה ועקל. מחופש לערבי חצה את הקווים מצפון לדרום, מקום בו המתין לו עבדול רחים. רפופורט, שדיבר ערבית רהוטה, הוצג בפני ידידיו של המארח כקרוב משפחה המתגורר בכווית, אשר הגיע לביקור. לעתים קרובות נכח בתכנון מבצעים נגד היהודים על ידי מפקדי הכנופיות שהיו מתכנסים בבית. לאחר שרפופורט חצה את הקווים צפונה באותה דרך הוא מיהר לדווח למפקדת ההגנה על המזימות כדי למנוע פגיעה ביישוב היהודי. עם זאת הקפיד שעבדול רחים לא ייפגע וכי ייעשה שימוש הגנתי בלבד במודיעין שאסף. בשנת 1948, סיפר עבדול רחים לרפופורט על כוונתו לעזוב את הארץ, במענה לפניית מדינות ערב אשר פלשו לארץ ישראל ובקשו מהערבים לפנות את השטח כדי להקל על כיבושו. למרות שהיו לו בני משפחה שבחרו להישאר ביפו, השאיר עבדול רחים ייפוי כוח בלתי חוזר על כל רכושו בארץ ישראל דווקא בידי רפופורט ובקשו לנסות ולממש אותו עבורו בתום המלחמה. עם קום מדינת ישראל שחרר רפופורט את הרכוש מידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים באמצעות המסמך ומכר אותו לגורמים שונים, לרבות ממשלת צרפת, אשר רכשה את בית מגוריו של עבדול רחים והפכה אותו למעון הרשמי של שגרירה בישראל. את כל הכסף העביר לידי עבדול רחים שהשתקע בנפולי שבאיטליה...”

דר דג’אני נקבר בפינה הדרומית בגינת בית החולים. הוילה שלו עומדת עד היום במגרש. סלמה דג’אני, אם המשפחה מספרת בראיון איתה בסרט תיעודי שנעשה בשנות ה-90, שתושבי יפו ברחו מבתיהם בעקבות מלחמה שעשתה את דרכה לרחובות ולבתים. הקריאה לעזוב את ביתם הושמעה ברדיו בתחנות המקומיות, וכללה הבטחה שתוך 14 ימים לכל היותר, כולם יוכלו לחזור לבתיהם. וכך לא היה- היום בני המשפחה מפוזרים בלונדון, קהיר ונסיכויות-ערב.

ב-1948, כמו שטחים נרחבים של יפו, הוכרז המתחם של בית חולים דג’אני כ”נכסי נפקדים” והועבר לידי המדינה. פקיד בכיר במשרד הבריאות החדש של מדינת ישראל החליט שהמקום ראוי להמשיך ולתפקד כבית חולים- ליולדות.

אני בקשר עם אחד מהנכדים של פואד איסמעיל דג’אני- בחור ששמו פואד איסמעיל דג’אני, בן 30, גר בדובאי ועובד בבנק בינלאומי. אחרי שנהיינו חברים בפייסבוק וגלשנו בתמונות אחד של השני (בתמונות רואים אותו רוקד מחובק עם עוד כחמישה גברים במועדון ריקודים איפשהו בעולם).  שהוא הבין שיש לי עניין בזכרון המשפחה שגורשה והופקע רכושה, הוא אוצה לבוא לביקור בארץ באפריל.

הוא גם בטח ירצה לראות את המחקר והעבודה על בית החולים של סבא שלו. המבנה בנתיים עובר הסבה למרכז לריפוי בעיסוק.

Read Full Post »

Drill Baby Drill!

made out of june 2008 issue of ID magazine.

Read Full Post »